לרקוד עם הצ'יטינו 

לרקוד עם הצ'יטינו
www.editor4u.co.il

מאת: עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית - חגית רוטשטיין


המציאות שלה היא כמו סרט. עולה על כל דמיון. היא למדה ועבדה בסין הקומוניסטית כשזרים היו בה אורחים בלתי רצויים, ובמסגרת מחקר שערכה לעבודת הדוקטורט, חיה במשך שנתיים בתנאי מחיה קשים עם שבט הצ'יטינו האינדיאני.
כישופים, רוחות ואלים היו חלק מאורח החיים שחוותה. בעודה מצוידת בסכין עברה ברגל מכפר לכפר, סבלה מתחלואי עור שונים ומשונים, ועם כל זאת - לא ויתרה.


ד"ר חנה וייס נראית כל כך שברירית ועדינה. לעולם לא הייתי מנחשת כי האישה הזאת, שהתגוררה במשך חודשים אצל משפחה סינית בסין הקומוניסטית, כשזו לא קיבלה זרים, ולמדה שם בבית ספר לרפואה סינית, חיה אחר כך במשך שנתיים, במסגרת מחקר הדוקטורט שלה, בקרב שבט הצ'יטינו האינדיאני, השוכן בדרום מקסיקו.
בעודה משתלבת בין המרפאים המסורתיים ובזכות היותה מרפאה - גברה על העוינות והחשדנות האופייניים, מצאה דרכה אל ליבם, אל תרבותם ואל עולמם המכיל רוחות, כישופים, אלים וחלומות. אישה מדהימה עם סיפור מרתק.
--------------------------


"את הגבול לסין העממית חציתי ברגל בשנזן, לאחר נסיעה ברכבת מהונג קונג. איכשהו פספסתי את השלט האומר 'ביקורת דרכונים לזרים', ונמשכתי בעקבות ההמון במדי הכחול -ירוק אל תוך סין. התיישבתי על חפציי באולם נוסעים גדול ומעופש שבתחנת הרכבת, מתבוננת בעשרות החיילים במדים האחידים שכוכב אדום נעוץ בכובעם", כך פותחת חנה את סיפורה.
"לאחר שעות ארוכות של נסיעה ברכבת עמוסה, הגעתי בשעות הבוקר לננג'ינג. סיני מקומי ליווה אותי דרך סמטאות אפורות לבית המשפחה שאמורה הייתה לארח אותי. הקשתי על דלת המתכת הגדולה ומיד היא נפתחה. בפתח עמדה אישה זקנה, ומשהבחינה בי, אורו עיניה: 'ז'נה' (שמה הסיני. ח.ר) היא קראה, ומיד הכניסה אותי אל ביתה". ----

אנו ממילא שרופים כאן-----
"את פשר הכנסת האורחים הלבבית הזאת, שעמדה בניגוד ליחס הכמעט מתעלם של רוב הסינים שפגשתי בדרך, הבנתי כשלמדתי להכיר את סיפור המשפחה. אבי המשפחה היה קפיטליסט שאיבד את כל הונו, ובתו למדה בארצות הברית. כל זה הפך אותם ל'כבשה שחורה' וכפי שאמר האב: 'אנו ממילא שרופים כאן, אז אין בעיה שתתארחי אצלנו'.
אין ספק כי הם סיכנו את עצמם בכך שהם אירחו אותי בביתם, כי באותה תקופה סין לא הייתה פתוחה למערב, והסינים שפגשתי באקראי ואשר נמנעו ממגע עמי, נהגו כך מתוך חשש להסתכן. כאן החלו ימי המרתקים בבית המשפחה הנפלאה הזו".
ד"ר חנה וייס, אם לילד, נולדה בבוסטון ועלתה עם משפחתה לישראל ב 1970. בהיותה בת 24 החלה ללמוד באוניברסיטת קליפורניה לתואר ראשון בלימודים כלליים ובמקביל למדה רפואה סינית בבית הספר לרפואה סינית בסן- פרנסיסקו. עם סיום לימודיה עבדה כאסיסטנטית בקליניקות של מרפאים סינים ידועי שם. באותה תקופה שמעה כי קיימת אפשרות להשתלם במקצוע באופן מעשי בסין עצמה. היא החליטה לנסות והתקבלה לקורס מתקדם לאקופונקטורה בבית הספר לרפואה סינית בננג'ינג.
יום אחד, כשסיפרה לידיד על כוונתה לנסוע, הוא אמר לה כי יש לו קרובי משפחה בננג'ינג ולאחר מספר ימים הכיר לה את בת משפחתו, סינית שנישאה לאמריקני וגרה בארצות הברית. אותה סינית הזמינה את חנה להתגורר בבית הוריה שבננג'ינג וציידה אותה במכתב עבורם. וייס קבלה את ההזמנה בשמחה ולקראת נסיעתה למדה את השפה הסינית.
חנה: "בהתחלה, התקשורת עם המשפחה הייתה קשה ואיטית. למרות שידעתי סינית בניב הרשמי, מנדרינית, את הניב הדרומי שבפיהם התקשיתי להבין. כדי לתקשר, חיפשנו במילון, כתבנו מילים וספרנו קווים בכל אות, אך עד מהרה למדתי את הניב שלהם ויכולנו להבין זה את זו עד כדי כך, שהאבא הזקן ואני נהגנו לשבת ביחד שעות ולשוחח. נוצרה בינינו קירבה וזכיתי לכך שהוא יכנה אותי 'בתי הנוכרייה' ".
תשעה חודשים התגוררה בבית המשפחה, מתוכם למדה שלושה חודשים בקורס אקופונקטורה וחמישה חודשים עבדה בבתי חולים במחלקה לאקופונקטורה. כדי להאריך את הוויזה שלה החלה ללמד אנגלית באוניברסיטה. את שהותה בסין ניצלה חנה לא רק ללימודים אלא אף לטיולים ברחבי סין, כשהיא מתארחת אצל קרובי משפחתם של מארחיה מננג'ינג, או כפי שהיא מכנה אותם: "המשפחה הסינית שלי".
"כשהגיע הזמן לחזור הביתה, הייתה הפרידה קשה", מספרת חנה, "כולנו בכינו ואני המשכתי לבכות גם לאורך הטיסה הביתה". ---------

ישראל - טקסס ומשם לצ'יטינו----------
חנה וייס שבה לארץ אך לא ידעה שהיא מצויה רק בתחילת הרפתקאותיה.
"בשנת 86 חזרתי לישראל. חשבתי שזהו, אני כבר כמעט בת שלושים, אעשה דוקטורט, אשתקע בארץ, אך נשארתי כאן רק שלוש שנים בהן לימדתי את המחזור הראשון של רפואה סינית בקורס המיועד לרופאים שהתקיים באוניברסיטת בר אילן, ובמקביל הייתה לי קליניקה בירושלים. בשנת 89 התקבלתי ללימודי דוקטורט באתנו - בוטניקה באוניברסיטת אוסטין, טקסס. התעניינתי דווקא בתחום זה בעקבות שאלות שעלו בי בזמן לימודי הבוטניקה והכימיה - תהיתי האם יש קשר ביניהם לבין הגישה הסינית המסורתית לצמחים מקררים ומחממים, או בכלל, מעבר לרפואה הסינית, האם יש קשר בין מושגים מסורתיים של קור וחום הנמצאים ביותר מרפואה אחת לבין הכימיה.
עם סיום מחקרי קבלתי תשובות רבות אחרות", היא צוחקת, "אך על השאלה הזו לא קבלתי תשובה סופית. החלטתי לעשות מחקר תוך התמקדות בתרבות מסוימת ומכאן הגעתי לאינדיאנים, ואת הדוקטורט שלי כתבתי על שבט הצ'יטינו.
חיפשתי תרבות שהיא שונה לגמרי מהתרבות הסינית, ואכן מצאתי תרבות אחרת, תרבותם של האינדיאנים, בה קור וחום הינם הבסיס לריפוי. הבנתי שיש לי כאן בסיס להשוואה בין התרבויות, וכדי לעשות השוואה שכזו, עליי להבין האם הקור והחום אצל שתי התרבויות הוא היינו הך. לפיכך, השקעתי את מרצי בהבנת מושגי התרבות ותפיסת העולם".
ובנקודת זמן זו החלה ההרפתקה של וייס עם שבט הצ'יטינו שחי בדרום מקסיקו. לצורך העניין למדה, כמובן, ספרדית.----------

סכין להגנה עצמית-------------
"חייתי בקרב שבט הצ'יטינו במשך שנתיים. צריך להבין, כי האינדיאנים מקבלים זרים בחשדנות ובעוינות רבה. הם כלל לא דואגים לאורח ומסוגלים לשלוח אותו ללון בחוץ ולדאוג לעצמו למזון. הם נוהגים כך משום שיש להם ניסיון מר עם הלבנים.
לי היה מזל גדול, כי בזכות הטיפולים שהענקתי להם, הם נפתחו אליי ונתנו לי את הזכות להיכנס אל החברה שלהם. המטפלים שלהם ראו בי קולגה ואילו האוכלוסייה ראתה בי מטפלת, מרפאה.
לצ'יטינו 22 כפרים, אך הספקתי להיות רק במחציתם. נדדתי מכפר לכפר, מבית לבית, בכל פעם מתארחת במקום אחר, מוזמנת ללא הרף. המרחק בין הכפרים היה בין שש ל 14 שעות הליכה ברגל. תמיד החזקתי בין חפציי סכין כדי לחתוך את הצמחים וכן הצטיידתי בסכין נוספת להגנה עצמית, אך למזלי השתמשתי בסכינים רק כדי לחתוך גזעים ושורשים. לאינדיאנים היה מאד חשוב שאבין את עולמם, את עולם הרוחות, את הכישוף והחלומות שלהם ושאדע את טקסיהם. וכאן נכנס לתמונה נאצ'ו, המורה העיקרי שלי". ---------

רוחו של נאצ'ו באה להיפרד---------
"נאצ'ו היה חולה סרטן, משותק בפלג גופו התחתון. היה לו פנאי ואת הפנאי הזה ניצלנו לשיחות וללימוד התרבות האינדיאנית. נאצ'ו ידידי האינדיאני היה בן 41 כשנפטר", היא אומרת בעצב, "על פי אמונתם של האינדיאנים, אין רוחות שמסתובבות סתם כך, כמו בטירות העתיקות באנגליה. הם מאמינים ששלושה ימים לפני המוות או ברגע המוות עצמו הרוח באה להיפרד, ואז היא עושה רעש גדול או משביתה את מכשירי החשמל.
בליל מותו של נאצ'ו שמעתי לפתע רעש גדול שנדם במהרה. המשכתי לישון. בבוקר לא ראיתי דבר שיכול היה להסביר את הרעש, אך חשתי עצב נורא, כאילו מישהו מת. רק למחרת נודע לי כי באותו לילה נאצ'ו נפטר.
היחס שלהם למתים הוא מיוחד. המתים נקברים בטקס קבורה מרתק, וביחד עמם נקברות מיניאטורות של חפצים שונים, כדי שיהיה להם כל מה שהם צריכים לעולם הבא. בחג ההלואין האינדיאנים מכינים בביתם מזבח וכיבוד לכבוד מתיהם. המתים, לפי אמונתם, מגיעים מבית הקברות אל הבית דרך שבילים שנוקו במיוחד לכבודם. כשמופיע אדם מת בחלומו של אינדיאני - עבורו זה כישוף. מיד עורכים טקס מסוים להסרת הכישוף ולריפוי. ישנם סימנים אחרים נוספים המצביעים על קיומו של כישוף, כמו למשל דימום מהרחם. בכלל, כישוף גורם למחלות וצריך להיפטר ממנו. 'בעתה' (חוויה חזקה של פחד פתאומי. ח.ר) היא דבר מאד שכיח בקרב האינדיאנים והטיפול בה הוא טיפול מאד נפוץ שנעשה על ידי טקסים מסוימים המכוונים לעניין.
ככל שאת נמצאת שם", היא מסבירה, "את תופסת שאת חיה בעולם אחר לגמרי, מלא כישוף ומיסטיקה. חייהם מסתובבים סביב הדברים הללו. לנאצ'ו במיוחד היה חשוב שלא רק אדווח על הצמחים אלא שגם אלמד את התרבות, והוא צדק. למדתי שאי אפשר להפריד בין כישוף ומיסטיקה לקור וחום, שיש קשר בין האלים, המקומות הפיזיים והסימפטומים, בין אם הם קרים או חמים".--------

חלקת אדמה כדי שאשאר----------
אני שואלת אותה על תנאי המחייה שם והיא משיבה: "האינדיאנים חיים בבקתות קש על מזרונים מוגבהים. אני ישנתי אתם, אך בתנאים גרועים יותר כי שמו לי מחצלת על הרצפה ועליה מזרן דק. הגעתי אליהם עם עור נקי ואחרי כארבע שעות עורי כבר כוסה במשהו. חטפתי שם פריחות, עקיצות וגרדות שונות ומשונות. אחרי זמן מה פיתחתי אלרגיות לכל הדברים, במיוחד לפשפשים, והתנפחתי. בכל פעם עברתי טיפול אחר ויצאתי מזה. אימצתי לעצמי נוהג - לנסוע מדי פעם לכמה ימים לבית מלון בעיר ווהאקה על מנת להתאושש. למזלי לא נתקפתי במחלות מעיים, וזאת בזכות העובדה שטיפלתי בעצמי באמצעות מתן טיפול מונע במחטים סיניות".
לקראת פרידתה מחבריה האינדיאנים הם הציעו לה להישאר עימם, מנסים לפתותה בחלקת אדמה, אך חנה וייס לא התפתתה והעדיפה לחזור אל חייה. "טיפלתי שם בכמאתיים איש, הכרתי שם צמחייה שונה, למדתי ממרפאים אינדיאנים, למדתי את הטקסים שלהם בהם אני משתמשת גם כאן לטיפול בבעתה. כל מי שחי בעולמם חווה את העולם בדרך שלהם. דבר זה 'פתח את ראשי', וכשחזרתי לטקסס - למדתי תקשור וקריאה בקלפים".-----

מטקסס לישראל ואולי גם סרט-------
מטקסס שבה לקריית טבעון וכאן היא מגדלת את בנה. היא עבדה בפסיכיאטרייה בבית חולים "העמק" בעפולה כמטפלת בבעיות נפש באמצעות דיקור וצמחי מרפא. כיום היא עוסקת בשיאצו, מטפלת בדיקור ובצמחים, משתמשת בעיקר בצמחים מערביים או משולבים ובתמיסות כוהליות. חנה מטפלת בנפש, בנשימה, בעור, בבעיות עיכול, בכאבים ובשיתוק ואף מתקשרת ופותחת בקלפים באופן פרטני, ואילו בעבודה בקבוצות היא עוסקת בדמיון מודרך, בטקסים אינדיאנים, בתרגילים בתקשורת בין-אישית ומעבירה הרצאות על נושאים שבתחומי התמחותה וגם על אורח החיים ועולמם של בני שבט הצ'יטינו, כשאת אלה היא מלווה בהדגמת טקס אינדיאני אופייני. במקביל לעבודתה, וייס ממשיכה לכתוב מאמרים אקדמיים.
וייס הגישה בקשות לקרנות שונות לקבלת מלגה עבור עשיית סרט תיעודי על "האינדיאנים שלה" אשר הביעו את הסכמתם לכך, וגם במאי הסרטים התיעודיים, תור בן- מיור, גילה עניין בעשיית סרט שכזה.
כל שנותר הוא, לקוות ולצפות שהדבר אכן יגיע לידי ביצוע. עד אז אפשר להתרשם מסיפוריה של חנה וייס ולהפעיל את הדמיון, כי המציאות שלה היא כמו סרט. עולה על כל דמיון.


--------------------------------
הכותבת: חגית רוטשטיין - עיתונאית, עורכת לשון
www.editor4u.co.il אתר אינטרנט:
arichaleshonit@gmail.com מייל: